שירלי טמפל קופצת ככה – סמדר שיר

מסופיה – ליפו של שנות החמישים. אמרו להם לחפש בית בלי איקס. היה אחד כזה, בסוף רחוב 60. אנשים טובים, בולגרים בני בולגרים, אבל מוזרים קצת. כמה לא עשירים – ככה מאושרים. זיקו, ממקהלת צדיקוב, הוא המוכתר של העדה. הרב אברמיקו, זה שפסק "מכבי יפו דוחה שבת", הוא לא פחות מסגנו של אלוהים. לפפה, אבא שלי, אין שום תואר. הוא פועל פשוט בשוק וזמיר אמיתי, אבל מ"אַבְרֶה טוּ פּוּאֶרְטָה סֵרָדָה" אין פרנסה. אמא שולחת אותי למכולת של אנטון הנוצרי. לי הוא עדיין מוכר קצ'קבל בהקפה. והשכנה אמל לא פותחת את דלת הטורקיז. גם לרגינה הרומנייה, בעלת ציפורני הדם, אין טבעת על האצבע, אבל יש לה מישהו חצי מליין. ככה אומרים.

משפחת לוי מתפרקת. פפה הלך בחושך של לפנות בוקר. את אמא, הכובסת הכי טובה, לקחו באמבולנס לדונולו. יחד עם אסתריקה, אחותי הגדולה, שנפלה ונחבלה, ואפילו גרגירי הפלפל השחור שסבתא סטלה פיזרה סביב אפה לא הצליחו להעירה. ואני, שריקה, מייד אין ג'באלייה, הועברתי לצפון תל אביב וקיבלתי הורים חדשים. שיכנוזים. מבוגרים. ודוסים. לא מצא חן בעיניהם שאני רוצה להיות זמרת, אפילו שידעתי שדווקא את החלום הזה לעולם לא אוכל להגשים. בגלל השי"ן שלי, שנשמעת כמו סמ"ך. לא כשאני מדברת, רק כשאני שרה. זה מוּלד. ואני אוהבת לשיר. מדי יום ביומו אני מתאמנת בקפיצה בחבל ושרה, "סירלי טמפל קופצת ככה". לקות מעצבנת. מה לא עשיתי כדי להיפטר ממנה. ומה לא אעשה כדי לאתר מישהו ממשפחתי האבודה.

"אבל אני ממש לא מעניינת," הבהרתי לחמוטל, צעירה מהגליל שעקרה לעיר הגדולה והמדכדכת וביקשה ממני לשחזר באוזניה את קורותי. חלום חייה הוא לכתוב ספר. רק מתוך בדידות מוכחשת בחשתי לי טורקי חזק ומר וסיפרתי לה שדם זה לא מיץ עגבניות ושמיץ עגבניות לעולם לא ייהפך לדם. בלאדינו זה נשמע הרבה יותר עסיסי. זה היה אחד מפתגמי הזהב של פפה. האם הזהיר אותי מפני הורות שלא נובעת מהרחם? האם טעה?