כוכבים יש רק בשמים – אלמגור גילה

"פותחים בית ספר לשחקנוּת," בישר האיש שחור התלתלים בעיניים בורקות. "פותחים בית ספר לשחקנוּת ב'הבימה'. באתי במיוחד בשביל זה. עזבתי הכול ובאתי. בשבילך!" ברגע ההוא השתנו חייה של גילה, הילדה מכפר הנוער "הדסים".

מי היה האיש שחרץ את גורלה של גילה אלמגור, הילדה שבגרה והיתה לנסיכת התיאטרון והקולנוע הישראלי כמעט מראשיתו ועד היום? סיפור חייה המרתק של הגדולה בשחקניות ישראל נפרש בספר זה בסדרת סיפורים ביוגרפיים החושפים את הרגעים המרגשים, הטראגיים והמאושרים שחוותה, ילדה שהגיעה מבור תחתיות, ממשפחה ניצולת שואה ומצולקת, יתומה מאב שנרצח ובת לאם חולה – הנאלצת להיתלות בבתה הצעירה כדי שזו תלמד אותה כיצד להמשיך ולחיות משם והלאה – ואף על פי כן היא נעה וחותרת בנחישות אל פסגת הקריירה, ובונה את מעמדה כשחקנית נערצת וככוכבת עטורת פרסים בארץ ובעולם.

אך אין זו אוטוביוגרפיה רגילה. בכוחם של סיפוריה האישיים של גילה אלמגור לגעת בנימים הכמוסים של כל אחד מאיתנו, לעורר רגשות דקים וכנים שהיו רדומים עד כה, וכל זאת – בלי לסטות מהאמת.

"באתי לעולם מנקודת זינוק אפס. הורי ברחו מאירופה הבוערת, צעירים, כמעט ילדים, נפגשו כאן, התאהבו ונישאו. כל בני משפחת אמי, שבט בן 147 נפשות, נכחד כולו בשואה. לא הכרתי את אבי. הוא נרצח ארבעה חודשים לפני שנולדתי על ידי צלף ערבי. מעולם לא החזיק בידי ולא אמר לי 'ילדה שלי'. אני גידלתי את עצמי ללא שנאה וללא רצון לנקמה. תמיד חשבתי שאסור שיהיו ילדים שיאבדו את אביהם בשל שנאה ומלחמה. בבית שהיה בו מעט מאוד גדלתי והתאמצתי, למדתי להבדיל בין טוב לרע, למדתי להיאבק ולהיכשל ולפעמים גם לנצח. המעמד הזה הוא ניצחון."

(מתוך דברים שנשאה אלמגור בטקס פרס ישראל, 2004)