יומן צבים – ראסל הובן

ניארה ה': כשהייתי צעירה התקשיתי להשלים עם הרעיון שאני סטריאוטיפ, אבל עכשיו אני מסוגלת. אני אישה בת ארבעים ושלוש, לא נשואה, נראית פחות או יותר אמנותית־אינטלקטואלית כזאת, לבושה לא ממש לפי צו האופנה, רווקה נצחית, בלי חתולים ולא צמחונית. נראית, אני חושבת, כמו אשתו של מישהו רק בלי המישהו.

ויליאם ג': הפנטזיה שלי היא על מקום של כניעה. אולי בבית העירייה, באיזה מסדרון עלוב, דלת עם זכוכית חלבית: המחלקה לכניעה וויתור ללא תנאי. עובד ציבור הודי חביב יסייע בהליכים. אתה נכנע או מוותר ללא תנאי, חותם על מה שצריך ונשלח לאיזה מקום מקלט לאנשים שפרשו מהמרוץ.

לונדון, שנות השבעים. בעולם מתחוללת מהפכה היפית של אהבה, אבל ניארה ה' וויליאם ג' לא ממש מצליחים להשתלב בה. היא סופרת ילדים מצליחה שתקועה במחסום כתיבה מתמשך, הוא מוכר בחנות ספרים, גרוש שהתקשה להיות מאושר בחיי הנישואים וכעת, בחייו החדשים, סובל מהבדידות. בצירוף מקרים מוזר כל אחד מהם מפתח אובססיה לא שגרתית, וזו הופכת למשאלה משותפת, מטלטלת, שתשנה את חייהם: לשחרר את צבי־הים הגדולים מהאקווריום בגן החיות של לונדון ולהשיב אותם אל האוקיינוס.