חורף – קיץ – שי פניגר

פעם החיים שלי היו מורכבים מנתיבים ישרים וברורים. כל בוקר מקרית מוצקין אל בית הספר לאמנויות בחיפה. אחר הצהריים חזרה הביתה בדיוק בזמן, כי אמא חיכתה בחלון המטבח והציתה סיגריה בסיגריה עד שראתה אותי נבלע בחדר המדרגות. ואני תמיד עם המצלמה על הצוואר, מחפש את הפרֵיים הבא.

קצת לפני החופש הגדול בין י"א לי"ב, החיים פתאום נהפכו לפלונטר מבלבל של חוטים פרומים. אמא עם החרדות שלא נעלמו גם כשהיא כן, ותמרי אחותי עם הבת-מצווה שלה, ואבא עם צבא ההגנה לישראל, ובבית הספר יונתן שהופיע פתאום, עם השפתיים האלה שלו שהעתיקו לי את הנשימה והדיבור המתלהב על אמנות, ועדה עם הכוונות הטובות הכי לא נכונות, ואהרון עם הכנות הבלתי נסבלת שלו, ומעל הכל עבודת הגמר בצילום שריחפה מעלי לאורך כל השנה כמו ענן שחור, ומבפנים הסוד שלי, מאיים לפרוץ החוצה מכל הסדקים.

ובאמצע כל הבלגן הזה: אני. אוֹרי במילרע שטיין. מנסה להיות אורי אחר, אורי-לא-שומר-על-עצמו-יותר, מנסה למצוא איזה קצה חוט שייקח אותי חזרה אל עצמי.

שי פניגר, שזהו ספר הביכורים שלו, כתב רומן התבגרות מרגש, מקסים, קצת שמח, קצת עצוב, בכנות ובאומץ ראויים להערכה. אורי, גיבור הספר, הוא ילד-נער שמתחשק לחבק חזק ולשמור עליו. הוא מתלבט, הוא עושה שטויות, הוא מעליב את כל העולם אבל בסוף הדרך הוא בקצה המסלול הנכון, ובין כל החוטים של הפלונטר הגדול של חייו, הוא מוצא את החוט שלו, את הקול שלו.