מה שלימד הבודהה – ואלפולה ראהולה

איש רגיל היה שאקימוני, זה שאנו מכנים הבודהה, זה שהתעורר. שאלה אחת בערה בו: מאין האי-נחת שנוכחת בכול, ואיך אפשר להקל או להיחלץ מהאי-נחת? תעתוע, התעלמות, עיוורון וידיעה שגויה מביאים לסבל, אי-נחת, תסכול ומצוקה. כך הבין שאקימוני כשהתעורר מן התעתוע. הוא יצא לדרך החיפוש מתוך ויתור על ממלכה, וגילה את הוויתור כנקודת מוצא לריפוי. הוא יצא למסע החיפוש מתוך חמלה לכל היצורים שראה אותם בסבלם, וגילה גם את החמלה כנקודת מוצא לריפוי. הוא הבין את הדרך כשהיה בהתבוננות עמוקה והציע את דרך ההתבוננות כמוצא אפשרי לסבל. את תחילתה ואת סופה של הדרך אפשר לסכם במשפט אחד: הדרך לשחרור מתחילה בראיית הדברים כמות שהם. לא יותר. לא פחות. האם זו דת? פילוסופיה? פסיכותרפיה? כל אלה? אף לא אחד מהם? הכול תלוי בהגדרה, כמובן. נזכור נא שהמונחים הללו באים כולם מסביבה מערבית, ולכן השאלות מבקשות תשובה מערבית. מכאן אולי הבודהיזם הוא הכול. מעין תורה מאוחדת.