תש"ח – יורם קניוק

כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה.

ב-1949, בהיותי מלח באונייה "פאן יורק", כשהשתתפתי בהבאתם של פליטי שואה לארץ, כתבתי ספר שקראתי לו "החברים של בני", כלומר בני מרשק. אישה יפה מכפר יהושע העתיקה את כתב היד אבל איש לא רצה בו והוא אבד.

אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה.

הייתי נער בן שבע-עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים.

היינו בירושלים ובבאב אל ואד. שלא כחטיבות אחרות של קיבוצניקים והכשרות מגויסות ואוהלי פלמ"ח ושירים עד כלות הלילה, אצלנו אמנם היו כמה חבר'ה מקיבוצים שלמדו בבית ספר, אבל רובנו היינו חורנים מכל מיני חורים בארץ: מהמושבות, ממחלול, משיפור הים, מגדרה, מכפר מל"ל, מכפר יחזקאל, מחיפה, מכפר סבא, מנהלל, ממוצררה. התגנבנו לכל מיני מקומות, לא היה לנו חצי גרוש על התחת, והלכנו ושרנו איך נמות בבאב אל ואד. שרנו בערגה ובתעצומות נפש. הפּוֹצים שהיינו, חשבנו שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל ואד, ודמיינו איך הם יירו בנו קליעים חודרי שריון.

יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים.

לחמתי בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה"אני" שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכול.