שמיכת פרחים – רותי גאון

אני מסתכלת על מתן. ישן כמו תינוק… הוא זה שהתעקש על התינוק הזה. "חייבים עוד ילד, שניים זה לא מספיק," אמר. יש לו מזל שהוא יפה כמו מלאך. אני מתבוננת בו ומתפללת שהתינוק החדש יהיה דומה לו… "זו לידה מרגשת במיוחד," מתן מסביר למיילדת שלא ממש מקשיבה לו, "כל המשפחה מחכה לילד הזה." … אני פוקחת עיניים מאושרות ומחייכת למתן חיוך שמלווה באנחת רווחה שמותרת רק ליולדות באשר הן. אבל המבט שלו מתחלף.

זו היתה אמורה להיות לידה קלה, שלישית במספר, שלאחריה יצטרף למשפחה המאושרת תינוק חדש ומושלם; אבל שום דבר לא הכין את גיבורת הרומן שבידיכם למה שקרה מיד לאחר מכן והפך את חייה על פיהם: התינוק "המושלם", כך מתברר, נולד עם תסמונת נדירה והרופאים צופים לו תוחלת חיים של שנה לכל היותר.

איך ממשיכים מכאן? איך אפשר להיקשר ולאהוב ילד שאת יודעת שיילקח ממך? ובכלל, איך אפשר להמשיך לתפקד כשההצפה הרגשית משתלטת? איך אפשר להמשיך לרצות לחיות כשהעולם כפי שהכרת אותו קורס באחת? האם תצליח להחזיר לעצמה את חייה?