על החיים ועל האוכל – עדי שילון

אהבה ואוכל. איך שלא תהפכו את זה, מאחורי כל פעולה, שעשיתי בחיי, עומד אחד מאלה. תמיד רציתי לאהוב, להרגיש נאהבת ולאכול. לא בהכרח בסדר הזה. כשהתיישבתי לפני עשור להעלות את סיפורי האהבה שלי על הכתב, היה לי רגע של הארה: יש אנשים שזוכרים אירועים חשובים על פי הבגדים שלבשו, חלקם יזכרו את המקום המדויק בו עמדו, ואני? אני זוכרת בעיקר את הטעמים והריחות של המנות שהוגשו.

בגיל 32, אחרי חיים שלמים בהם ישנתי מחובקת עם תפריטי משלוחים, החלטתי להיכנס למטבח. תמיד חגתי סביב אוכל. דיברתי עליו, הנחיתי תוכניות בישול, אכלתי. אבל את מלאכת הבישול והאפייה השארתי למומחים. אותם גיבורי על, שהגיעו לעולם עם הכוח לקחת ערימת מרכיבים ולרקום מהם יצירה מופלאה. ברגע שאזרתי אומץ לקשור את הסינר סביב מותני, התגלתה בפני עובדה מפתיעה – כולנו ניחנו בכוח הזה. דרושים רק אהבה טהורה לאוכל, סבלנות, רצון ללמוד וזיכרונות שצברנו בין ביס לביס, שהשאירו בפה טעם של עוד. כל צפצוף תנור, כל סיר שהגיע לרתיחה וכל מנה שהגשתי לשולחן השיש במטבח, העלו באפי ריחות וטעמים מתקופות שונות. תמונות משפחתיות, חוויות ילדות, כאבי לב מימי רווקות, התאהבות וכניסה לעולם ההורות, הציפו אותי כמו טופי מבעבע, שעולה על גדותיו. ליבי נמלא ערגה לאגד את סיפורי האהבה ואת רגעי הזמן המיוחדים לכדי ספר זכרונות. כזה ובו סיפורים קצרים, ביניהם שזורים מתכונים של המורים שמהם למדתי, לצד כאלה של אמי וסבתי ששמרתי בפתקים קטנים, עמוק במגירות.

כל התמונות בספר צולמו על ידי האיש שלי, יוסף סוויד, במטבח הביתי שלנו.