עכשיו זה כתוב – אילנה ברנשטיין

"נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה. בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאים דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. להראות לכולם שאני לא רכוש של אף אחד. שגם לי יש גבולות. בעלי כבר לא יושב לי בתוך הווריד יותר וגם לא בתוך הכּוּס כמו שהוא קרא לוואגינה שלי. אבל ידעתי שזה לא בא בחשבון. כל כלב בא יומו ויומו של בעלי בא לו ברומא.