נערת יום הולדת – פנלופה דאגלאס

ג'ורדן הוא הכניס אותי לביתו, כשלא היה לי לאן ללכת. הוא לא מנצל אותי, פוגע בי, או שוכח אותי. הוא לא מתייחס אלי כאילו אני כלום, לוקח אותי כמובן מאליו, או גורם לי להרגיש לא מוגנת. הוא זוכר אותי, צוחק איתי, ומסתכל עליי. הוא מקשיב לי, מגן עלי ורואה אותי. אני יכולה להרגיש שהוא מביט בי מעבר לשולחן ארוחת הבוקר וליבי פועם בחוזקה כשאני שומעת אותו נכנס לשביל הגישה. אני חייבת להפסיק את זה. זה לא יכול לקרות. אחותי אמרה לי פעם שאין גברים טובים, ואם אמצא אחד, הוא כנראה לא פנוי. רק שפייק לוסון הוא לא זה שלא פנוי. זו אני.

פייק הכנסתי אותה לביתי, כי חשבתי שכך אוכל לעזור לה. היא תבשל כמה ארוחות ותנקה קצת בתמורה, זה יהיה סידור קליל. אך ככל שחולפים הימים הופך הסידור הזה לכל דבר מלבד קליל. אני חייב לעצור את מחשבותיי מלהיסחף אליה, להפסיק לעצור את נשימתי בכל פעם שאני פוגש בה. הבעיה היא שככל שדרכינו שבות ומצטלבות כך היא הופכת לחלק ממני. אסור לנו להיכנע ולהתמסר לזה. היא בת תשעה עשרה ואני בן שלושים ושמונה. ואבא של חבר שלה. אם חשבתי שאוכל להדחיק את רגשותיי, הגורל צחק עלי, עכשיו שניהם עברו לגור בביתי.