להחזיר את זאב

מרטי, רגע! מרטי, לאן אתה רץ? מרטי!
אל תעשה שטויות… תן לי לדבר אִתך! עצור רגע!"
לא עצרתי. לא יכולתי לעצור. הנקמה בערה לי בתוך המוח. אש יצאה לי מהבגדים. הייתי איש האש. איש עטוף להבות רץ בחצר בית הספר עם קופסת צבע חצי פתוחה ביד אחת ומברשת ביד השנייה.

מרטי לא ציפה לשום דבר טוב מבית הספר החדש. ארבעה בתי ספר כבר הספיק להחליף בחייו הקצרים, וכולם היו סיפור של ייאוש הדדי.
הפגישה עם זאב, מנהל בית הספר המבוגר, שינתה את חייו. מרטי נשאר נאמן לו גם אחרי שפרש לגמלאות. נאמנות זאת גרמה לו "לאבד את הראש" אבל גם הובילה אותו לפגישה עליה חלם כל חייו.
להחזיר את זאב הוא סיפורו של ילד שובה לב בתמימותו ובטוב ליבו, המתקשה להשלים עם פרידה ואובדן, אך מגלה בתוכו עוצמה ונחישות שלא הכיר.

לפני שנים רבות פגשתי בתערוכת 'משפחת האדם' את צילום 'המתופף' של הצלם האמריקאי החשוב אלפרד אייזנשטדט.
אהבתי את השמחה וההתלהבות בהן מוליך המתופף את הילדים. מצאו חן בעיניי ההעזה, הפתיחות ותנועתו הזורמת קדימה. כל זאת מתוך אמון בילדים שלא יפרו את הסדר.
דמות זו היוותה עבורי השראה לדמותו של זאב, מנהל בית הספר האהוב.
זאת גם התמונה שהציב בחדרו סמוך לשולחנו.
"למה דווקא אותה?" שאל מרטי.
"כי אני אוהב אותה," ענה זאב.
"למה?"
"היא נותנת לי השראה."
"מה זה השראה?"
"אני חושב שזה משהו שמפיח בך רוח טובה ורעיונות טובים," ענה זאב.