המרד של מון

"… כשהפרשים הצליחו לפזר את ההפגנה הם חזרו בדהרה לארמון. לא עלה בדעתם שנמשיך לצעוד. אבל אנחנו צעדנו. צעדנו ועוד איך! בעזרת מקלות וברזלים שברנו את החומה שהקיפה את שכונת המבורכים. השליטים התכנסו בבתיהם העצומים, והרחובות היו ריקים ושקטים. העולם התהפך! עכשיו הם פחדו מאיתנו – לא אנחנו מהם"

מוֹן – נערה אילמת, מנודה, לבושה בסמרטוטים – מציתה את המרד הגדול במשטר נצלני ומדכא. באישון לילה היא לוקחת חתיכת פחם וכותבת על קירות הצריפים את המילה האסורה – אחווה.

המילה מחלחלת לליבותיהם של תושבי הממלכה המושפלים והמפוחדים והם מחליטים לא לציית לחוקים מפלים. הם שובתים, מפגינים, צועדים, קוראים סיסמאות, וחודרים לארמון המלוכה, כשבראשם הילדים. האם יצליחו לחולל שינוי, או שיד השלטון האכזרית תדכא את המרד?

זהו סיפורה של מוֹן הנאבקת בדיכוי והשפלה, ברעב וקור. נחלצת לעזור למשפחתה וזוכה בחופש ובאהבה.