ברנאר, זה אני – דויד פואנקינוס

בגיל‭ ‬חמישים‭ ‬ברנאר‭ ‬מרגיש‭ ‬שכל‭ ‬חייו‭ ‬מתפרקים‭. ‬אשתו‭ ‬נטלי‭ ‬מבקשת‭ ‬פרידה‭ ‬זמנית‭; ‬אולי‭ ‬כמה‭ ‬ימים‭ ‬כמו‭ ‬תייר‭ ‬בבית–מלון‭ ‬דווקא‭ ‬ימצאו‭ ‬חן‭ ‬בעיניו‭? ‬אליס‭ ‬בתו‭ ‬נוסעת‭ ‬לסאו–פאולו‭; ‬מה‭ ‬הסיכוי‭ ‬שהיא‭ ‬תחזור‭ ‬לפריז‭ ‬ולא‭ ‬תפגוש‭ ‬נגן‭ ‬בוסה–נובה‭ ‬שישכנע‭ ‬אותה‭ ‬להישאר‭ ‬בברזיל‭ ‬לנצח‭? ‬ונוסף‭ ‬על‭ ‬כך‭, ‬ברנאר‭ ‬נתקל‭ ‬בקשיים‭ ‬במקום‭ ‬העבודה‭. ‬הייתכן‭ ‬שלהיות‭ ‬איש‭ ‬הגון‭ ‬עם‭ ‬“פרצוף‭ ‬של‭ ‬בנקאי‮”‬‭ ‬הוא‭ ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬יתרון‭ ‬כמו‭ ‬שהיה‭ ‬בשנות‭ ‬השמונים‭? ‬הוא‭ ‬עדיין‭ ‬לא‭ ‬מבין‭ ‬למה‭ ‬משמיצים‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬את‭ ‬העשור‭ ‬הזה‭ – ‬מצידו‭ ‬שנת‭ ‬1982‭ ‬יכלה‭ ‬להימשך‭ ‬לעד‭. ‬ואז‭ ‬ברנאר‭ ‬עושה‭ ‬את‭ ‬הדבר‭ ‬המטורף‭ ‬ביותר‭ ‬שאדם‭ ‬שפוי‭ ‬בן‭ ‬חמישים‭ ‬יכול‭ ‬לעשות‭ ‬‮–‬‭ ‬הוא‭ ‬חוזר‭ ‬לגור‭ ‬עם‭ ‬ההורים‭ ‬שלו‭. ‬בעודו‭ ‬מוקף‭ ‬בפוסטרים‭ ‬מצהיבים‭ ‬של‭ ‬“פינק‭ ‬פלויד‮”‬‭, ‬הוא‭ ‬תוהה‭ ‬אם‭ ‬החיים‭ ‬שלו‭ ‬יכולים‭ ‬להידרדר‭ ‬עוד‭. ‬ואולי‭ ‬הם‭ ‬בכלל‭ ‬עומדים‭ ‬להשתפר‭?‬‮ ‬

באמצעות‭ ‬הומור‭ ‬שנון‭ ‬ושמחת‭ ‬חיים‭ ‬מהולה‭ ‬בעצבות‭ ‬קיומית‭ ‬שוטח‭ ‬ברנאר‭ ‬בפני‭ ‬הקוראים‭ ‬את‭ ‬החוויות‭, ‬המחשבות‭ ‬והתובנות‭ ‬שלו‭ ‬על‭ ‬משפחה‭, ‬התבגרות‭, ‬בדידות‭ ‬ובעיקר‭ ‬על‭ ‬הדבר‭ ‬המשונה‭ ‬הזה‭ ‬שנקרא‭ ‬חיים‭.