בואי הרוח – חיים סבתו

מי אתה, ילד? שאל.

עולה חדש, עניתי… אנחנו עולים חדשים, אני נכד של חכם שוֵויכּה, ממצרים.

כולנו עולים, השיב לי פרקש במהירות, עולים חדשים, עולים ותיקים, גם הארץ הזאת ותיקה וחדשה.

הילד שזה עתה עלה ממצרים מוצא את עצמו בין האזבסטונים של שכונת בית־מזמיל, הלא היא קריית יובל שבירושלים, ונקשר אל מי שרחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב: משה פרקש, עולה חדש ותיק יותר, מהונגריה. פרקש מאמץ אל ליבו את הילד. ומכאן נפרשׂ לנגד עינינו סיפורה של משפחה יהודית על ארבעת דורותיה, מן העיירה שבאימפריה האוסטרו־הונגרית המתפוררת, דרך שתי מלחמות עולם, אל עליבותה ותפארתה של המעברה בקצווי ירושלים, ואל העולם המתחדש של הלימוד.

את הסיפור המרתק הזה אנחנו שומעים לסירוגין, כפי שהוא עולה מזיכרונם של הילד המצרי, הוא המספר המבוגר, והמבוגר ההונגרי, הוא הילד שעלה מן השרפה הגדולה ועכשיו עסוק בהתחדשות. שלושה פיקדונות מפקיד פרקש אצל הילד, ושלושתם נשמרים ושבים. ועל סידור התפילה – הפיקדון האחרון – הוא אומר: "אבא עבר עם הסידור מלחמה נוראה, אני עברתי איתו מלחמה נוראה ממנה". וכאשר גם הפיקדון הזה חוזר לידיים הראויות לו, נסגר המעגל: "שיכְּנו אותנו יחד בבית־מזמיל