ארבע אחרי הצהריים – נועה זית

נורית נולדה וגדלה בקיבוץ בעמק הירדן, ושנות חייה כשנות המדינה. בצל המלחמות, הלינה המשותפת בקיבוץ וסבא וסבתא העירוניים, מגבעתיים של פעם, עוברות שנות ילדותה והתבגרותה של נורית, כשלכל אורכן היא תמיד קצת בצד, אינה שייכת לגמרי לקיבוץ, וגם לא למקום אחר.

כבחורה צעירה היא עוזבת את הקיבוץ לחיפה ולתל אביב, אבל גם כאן אינה מוצאת את מקומה, והזרות שלה משתקפת בטיפוסים שהיא פוגשת, בחוויות מטלטלות ובמערכות יחסים בלתי אפשריות, שבסופן היא חוזרת ללדת לבד בקיבוץ. החלום הרומנטי מתנפץ בין ידיה כש"פתאום הכול נראה כוזב, לא שווה, כאילו מישהו הבטיח ושיקר".

סיפורה הפרטי והאינטימי של נורית נושק בנקודות רבות לסיפורה של המדינה, ולמעשה מחדד מתוך זווית ראייה אישית מאוד את השתנותה של החברה הישראלית בכלל והחברה הקיבוצית בפרט. אט אט נחשפים בפני הגיבורה הסדקים שבחברה הסגורה הזאת, והיא חווה דרך שבר אישי והתפכחות כואבת את אובדן הבית – הקיבוץ.

כל אלו מתגלים בעדינות מבעד לסגנונה התמים והקסום של נועה זית, שבו היא מדווחת על דברים קלים ככבדים, אסונות וזוטות, זה לצד זה, כשהניגודים המפתיעים מהפכים לא אחת את קרביו של הקורא. דרך עיניה הפעורות לרווחה של הגיבורה אנחנו חווים עולם אינטנסיבי וחושני, מלא ברק ותום, והתפעמות ראשונית, קדמונית וטהורה כמו נופיו של אזור השבר הסורי-אפריקאי שבו גדלה.

הפגיעוּת של נורית, אף שהיא מתוארת בצורה כל-כך אישית, היא פגיעות שנוגעת לכולנו, ובמהלך הקריאה אנו חשים עצמנו מגויסים לגונן עליה, ועלינו. סיפורה שובה את לבנו בזכות אותו שילוב מהפנט של קסם רענן המהול בקושי מצמרר.