אייבי ובין פותרות תעלומה

אִמָּא שֶׁל בִּין מַרְאָה להָּ סֶרֶט עַל בַּלּשָׁ קָשׁוּחַ, שֶׁמִּתְגנַּבֵ
מֵאֲחוֹרֵי אֲנשִָׁים וּמְרַגּלֵ אַחֲרֵיהֶם וְשׁוֹאֵל אוֹתָם שְׁאֵלוֹת קָשׁוֹת.
"בַּסּוֹף," מְסַפֶּרֶת בִּין, "הוּא יוֹשֵׁב בַּמְּכוֹניִת שֶׁלּוֹ הֲמוֹן זמְַן,
וְאָז הַמִּשְׁטָרָה מַגּיִעָה וגְםַ כּמַָּה חֶבְרֶ'ה מֵהָעִתּוֹן,
וְהוּא נהְִיהֶ גּבִּוֹר גּדָוֹל. אֲבָל בִּכלְלָ לֹא אִכפְַּת לוֹ מִזּהֶ,
וְהוּא מִתְרַחֵק לוֹ בַּסִּמְטָה, לבְַדּוֹ."
"וַאוּ," אַייבִי אוֹמֶרֶת.
וְלשְִׁתֵּיהֶן בָּרוּר: מֵעַתָּה בִּין הִיא בַּלּשִָׁית
וְאַייבִי הָעוֹזרֶֶת הַנּאֱֶמָנהָ שֶׁלּהָּ. הֵן לֹא מְפַחֲדוֹת!
דָּבָר לֹא יעֲַצֹר בַּעֲדָן! הֵן יפְַצְּחוּ אֶת הַתַּעֲלוּמָה!
וְאִם מִישֶׁהוּ מֵהַשְּׁכנֵיִם חוֹשֵׁב שֶׁאֵין תַּעֲלוּמָה לפְַצֵּחַ,
שֶׁיּחְַשֹׁב שׁוּב…
אַייבִי וּבִּין בִּכלְלָ לֹא דּוֹמוֹת, אֲבָל הֵן הַחֲבֵרוֹת הֲכיִ טוֹבוֹת בָּעוֹלםָ,
וְהֵן הַגּבִּוֹרוֹת הַמַּצְחִיקוֹת וְהַפְּרוּעוֹת שֶׁל סִדְרַת סִפְרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת
כּ וֹבֶשֶׁת וּמַצְליִחָה. אַייבִי וּבִּין – פּוֹתְרוֹת תַּעֲלוּמָה
הוּא הַסֵּפֶר הָעֲשִׂירִי וְהָאַחֲרוֹן בַּסִּדְרָה.