תמר הנסיכה ואדמון האביר

תמר הקטנה אוהבת אהבה עזה את אדמון, הסוס האביר שלה, והוא מחזיר לה אהבה.

היא מפנקת אותו במטעמים ואוהבת לרכוב עליו עם אביה אל מרחבי השדות ולהקשיב לחרוזיו של אבא:

"שיבולים בשדה, הקשיבו לשיר/ על אורית הנסיכה ואדמון האביר…"

או- "הביטו, הסוס האביר אדמון/ הביא נסיכה יפה לארמון."

כשאבא נעתר להפצרותיה של תמר ומסכים לה לשבת לראשונה לבדה על אדמון, היא מגשימה את מילות השיר וכל העולם לובש קסם. אולם ברגע שאדמון מגלה במרחק את אמו, הוא פורץ בדהרה קדימה ומפיל את תמר מעל גבו.

העלבון צורב יותר מכאב הפציעה. היא חשה נבגדת והכעס הוא בלתי נסלח.

תמר מתמודדת בכוחות עצמה עם הכעס הגדול שממלא את לבה ועם מחשבות הנקם.

המפגש שלאחר ההחלמה הוא טעון ורווי רגשות, במהלכו מגיע רגע התובנה שמאפשר לתמר לסלוח ולהשלים. האהבה המחודשת בוגרת יותר ומפויסת.

סיפור אהבה רגיש וקסום עם ניחוח של כפר, המבטא קרבה ואהבה של ילדים לבעלי חיים, ותוך כך חושף את הפנים הרבות של האהבה, ביניהן – ייסורי האוהב בעת משבר