צימר בגבעתייים – אשכול נבו

כשהייתי קצת יותר גדול, אבא שלי לימד אותי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. זה היה בפאתי אמסטרדם, במגרש החניה של פארק שעשועים ענק, ניסיתי לסובב את הדוושות, והוא רץ מאחורי והחזיק את הברזלים שמאחורי המושב. על הפעם הראשונה שהוא עזב אותם ושיחרר אותי לרכוב לבד, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. הולנדים הצביעו עלינו וצחקו. הזענו בטירוף, אני ממש זוכר את כתם הזיעה בחזה של אבא שלי. אחרי כמה נפילות הוא נעמד מולי ואמר בקול רך "אם תמשיך לנסוע ככה זה לא ילך, בן." "איך ככה?" שאלתי אותו, ושפשתי את הברך שכאבה מהנפילה האחרונה. "לאט, אתה נוסע לאט מדי," הוא ענה והמשיך "אתה צריך לנסוע כל הזמן מהר אם אתה רוצה לא ליפול. אם תיסע מהר מהרגע הראשון ולא תעצור, אני מבטיח לך שלא תאבד את שיווי המשקל." עליתי על האופניים ועשיתי מה שהוא אמר. התחלתי לנסוע מהר מהרגע הראשון. אחרי כמה מטרים הוא עזב את המושב והמשכתי לנסוע לבד, בלי ליפול, עשיתי שמיניות בין המכוניות החונות, יצאתי לכביש המקיף את הפארק ודהרתי בו במהירות הולכת וגוברת, שיכור מהרוח המצליפה, עד שהתחברתי לשביל האופניים שליד האוטוסטרדה, שבו נסעתי יומיים רצוף, כולל לילות קרים, במהלכם היו כמה רגעים שרציתי להאיט, לעצור, אבל זכרתי את מה שאבא שלי אמר, שאסור לעצור אחרת נופלים, אז המשכתי לנסוע מהר מאוד כל הדרך הארוכה לישראל, וכל הדרך לבית בכפר סבא, ומאז פשוט לא עצרתי, גם כששרירי הרגליים הרגליים כאבו, גם כשגרוני ניחר מרוב צמא, לחצתי קדימה כל הזמן, כל השנים האלו, עד שהגיעה השנה, עם הקריעה הזאת, עד שהאטתי, הנחתי רגל על האספלט, פתחתי את הרגלית, השענתי את האופניים עליה. והלכתי לשכור לי צימר בגבעתיים