מפריס אל הירח – אדם גופניק

פריס. שמה של העיר לבדו מעלה בדמיון שדרות של עצי ערמון, בתי קפה, מבנים עתיקים עוצרי נשימה בכל פינה – תמונה רומנטית ששבתה את דמיונם של רבים בכל העולם, מאז ומעולם.

בשנת 1995 עזבו אדם גופניק, רעייתו ובנם הפעוט את הסביבה המוכרת והנוחה של ניו-יורק לטובת התחכום הזוהר של פריס. בעבור גופניק, שיצא אל עיר האורות בשליחות כתב העת "ניו-יורקר", לא היתה זו משימה עיתונאית בלבד. בעבורו היה זה גם מסע עלייה לרגל אל העיר שהיתה בעיניו תמיד בירת התרבות והיופי העולמית. הוא גם שמח על ההזדמנות לגדל ילד שישתובב בגני לוקסמבורג וישתה שוקו בבתי הקפה של הגדה השמאלית – ילד (ואולי גם אבא) שירכוש ולו שמץ מהשיק הצרפתי שכל-כך קשה לנו, שאיננו צרפתים, לשים עליו את האצבע.

גופניק ביקש לחוות בעצמו את הרוח והרומנטיקה ששבו את לבם של סופרים ואנשי-רוח רבים במהלך המאה העשרים. הוא צעד בעקבות המסורת המפוארת של גרטרוד שטיין וארנסט המינגוויי, פסע בשבילי גני הטולרי, נהנה מהוויכוחים הפילוסופיים בבתי הקפה – בקצרה, ניהל חיים מופלאים של אמריקני בפריס. בספרו העדין והמשעשע, מתאר גופניק כיצד מסע ההיכרות עם עיר זרה ומסע ההיכרות עם הורות חדשה אינם כה שונים זה מזה – בשניהם יש להתרגל לשגרה חדשה, לשפות חדשות ולכללים חדשים שלפיהם מתנהלים חיי היומיום.

בשנינות ובתבונה מעניק גופניק לקוראים את נקודת-מבטו המופלאה, ולעתים קרובות גם מצחיקה עד מאוד, של איש משפחה אמריקני בפריס בסוף המאה העשרים. אצל גופניק, דיונים אינטלקטואליים סוערים התמזגו בהאכלות ליליות של התינוק, בילוי של אחר צהריים כלל ביקור במוזיאון ולאחריו משחק במכונות מזל וארוחות של שאריות מבישולי סוף השבוע נערכו אל מול דיון טלוויזיוני בין שפים מהוללים