כשאבא היה עצוב

ערב אחד, בין ביצה לצחצוח,
נעה לפתע חטפה מצברוח,
העיניים נהיו רטובות־עצובות,
והציקו לה גם כל מיני מחשבות,
הפה התעקם, אדמו הלחיים,
הפרצוף התכרכם, רעדו הכתפיים,
והנה פתאום – מה?
דמעה.

איך מרגיעים ילדה שבוכה, שברחה לה לתוך מערה של שמיכה?
מספרים לה סיפור על דגיגה מלוחה, ועל אבא עצוב, ועל… מה זה חשוב?!
העיקר: הסוף טוב. ובכלל לא רטוב.