הצל שלי ואני – יהודה פוליקר

רכבת יוצאת מרציף של תחנה. איש שהיה פעם ילד יושב וצופה בנוף המתחלף, והמראות רצים לו מול העיניים. הנופים הניבטים אליו מבעד לחלון מזכירים לו תמונות מעבר רחוק.

האיש שהיה פעם ילד חוזר הביתה, אל השכונה שלו, והוא איש אחר, אדם בוגר. הוא מנסה למיין את את הזיכרונות, לפענח אותם, אבל הכל השתנה כאן: קולות הציפורים כמעט לא נשמעים כמו אז, הירוק של ילדותו הולך ונעלם, שבילי העפר הפכו לכבישי אספלט, והעצים לאורך השדרה, שפעם כאילו נגעו בשמים, נראים עכשיו קטנים יותר, עטופים אבק חום.

כאן היה פעם הבית שלו. כאן פקח לראשונה את עיניו.

הצל שלי ואני מביא תמונות מימי ילדותו והתבגרותו של יהודה פוליקר, אחד המוכשרים והאהובים ביותר בין המוזיקאים והזמרים של ישראל: תמונות של ילדות בעיר פרברית, בשכונת עולים של ראשית ימי המדינה, ובמיוחד – בבית שמוֹראוֹת המלחמה ממשיכים לחיות בו ולהקדיר את שלוותו. עברם של זוג ההורים – שניהם יוצאי סלוניקי, עיר שהרוב הגדול של יהודיה נשלחו למחנות המוות – כמו מטיל צל כבד על הילד שמנסה רק לגדול ולהיות כמו כולם. אז לא, הוא לא יהיה כמו כולם, אבל מה שהוא כן יהיה – עתיד להיות חלק מהותי בתרבות של כולנו.

הצל שלי ואני הוא מסמך מרגש בכנותו ובישירותו, ביכולת ההתבוננות שלו, במבטו הילדותי-ובוגר כאחד. ספר שקשה להניח מן היד.