הגיבורים שלי – יאיר לפיד

האדם הפוחד

אני רוצה לפתוח בזה שאני מתנצל על הכותרת. "האדם הפוחד" אינה הכותרת המקורית של ההרצאה שלי היום. הנושא המקורי היה דווקא "הברית". מהי ברית? מה המשמעות שלה? מה היא אומרת עלינו, על כל אחד מאתנו, על הקשר בינינו. אלא שהסתבכתי. מפני שהברית בינינו מסובכת. מפני שהערבות ההדדית בינינו היא עסק כל כך שברירי, ואנחנו לא באמת יודעים ממה עשוי החוט המקשר. במהלך ההכנה של ההרצאה הזאת נתקלתי בארבע שורות של אמיר גלבוע, מתוך שיר שנקרא "העקדה". הן אומרות:

אָחַזְתִּי בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁמָּא אֶפֹּל, שֶׁמָּא

אֻפַּל, שֶׁמָּא יִפֹּל בְּחֶלְקֵי הַגּוֹרָל הַנָּדוֹשׁ,

כַּמָּה נָדוֹשׁ לְהִוָּתֵר לְלֹא קְרָנוֹת,

לְלֹא מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֶלְיוֹן.

וברגע שבו הרגשתי שנותרתי ללא קרנות להרצאה שלי, וללא מזבח לעמוד בפניו, החלטתי לא לחזור למקורות, אלא לחזור למקור של המקורות. לאיש שהתחיל את כל העסק. מייסד החברה. אברהם אבינו.

ולא בפעם הראשונה או האחרונה, אני רוצה להתחיל את הסיפור דווקא לקראת הסוף שלו, במות שרה. כששרה מתה, אברהם כבר בן מאה שלושים ושבע. אברהם היה נשוי לשרה רוב חייו, והיו להם יחסים מאוד מורכבים, אבל הוא לא אהב אותה, וגם היא לא ממש השתגעה עליו. זה אולי יפתיע אתכם אבל בימי התנ"ך – ורק בימי התנ"ך – היה דבר כזה, זוג שחי ביחד, אבל לא ממש אוהבים אחד את השני. היא היתה ילדה מהשכונה שלו באור כשדים, והוא התחתן איתה כשאבא שלו אמר לו ולאחיו, נחור, שהגיע הזמן להתחתן. הוא היה בחור שקט ומסוגר, והיא היתה בחורה סוערת עם לשון חדה, והם חיו ביחד מאוד בזהירות, אבל עם כל ההבנות הלא מדוברות שיש לזוג ותיק.

וכשהיא מתה, הוא קובר אותה במערת המכפלה וכמעט מיד מתחתן עם קטורה. זה כל כך מהיר, שזה כמעט לא מנומס. אז חלק מהמסורות טוענות שקטורה היא בעצם הגר, שעושה קאמבק לחייו. שזה רעיון נחמד, אבל יותר מזה – זה נורא אופייני ליחס של חז"ל לאברהם: כי בכל פעם שהוא מתנהג באופן מאוד בעייתי, המסורת מיד רצה אחריו ועושה לו הנחות. "לא, הוא בעצם בסדר, אתם לא הבנתם אותו, הוא רגיש."

אנחנו לא יודעים הרבה על קטורה, אבל היא מספיק צעירה כדי ללדת לו לא פחות משישה בנים. עוברת עליו כנראה תקופה שקטה – התקופה השקטה הראשונה בחייו – כי לשניים מהבנים כבר נולדים ילדים משלהם, והוא סבא לשבעה נכדים, ואז בלי שום התראה – ובלי שום התערבות אלוהית או הוראה מלמעלה – הוא מחליט לארגן את המשפחה שלו מחדש: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי" (בראשית כה, ה-ו).

זה קצת לא נעים, אבל בואו נדבר על זה: הוא לוקח את ששת ילדיו ומגרש אותם לארץ קדם. למה? ככה. אין שום הסבר. וכשאין שום הסבר – כמו שיגיד לכם כל חוקר משטרתי – צריך ללכת לחפש מי הרוויח מהעסק. והתשובה היא יצחק. הוא הכי קרוב אליו, והוא הבכור. וליצחק – שהוא האיש הכי אנמי משלושת אבותינו – תמיד היה חוש עיסקי מפותח, ובשלב הזה הוא קרוב לוודאי מנהל את העסק. אז אברהם חוסך ליצחק את כל מאבק הירושה המביך והמסורבל: "וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ". כי קורה לאברהם מה שקורה להרבה גברים שהאשה תמיד אמרה להם מה לעשות: אחרי שהיא מתה, הם לא התחילו לנהל את עצמם, אלא העבירו את הניהול לילדים, שבדרך כלל מכניסים אותם לבית אבות, או במקרה שלי, שולחים אותם להיות פוליטיקאים.

אז אברהם מגרש את הבנים שלו, ומיד בפסוק הבא, הוא מת. "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (כה, ט). תדמיינו את הטקס הזה: איש בן 175 מת. מעל הקבר שלו עומדים שני בנים. אחד הוא הבן שהוא ניסה פעם להקריב לעולה, בפרשת העקדה, ומאז הוא באופן די ברור לא סולח לו ולא מת עליו. השני הוא הבן שגורש אל המדבר בלי מים ובלי אוכל, כדי למות כמו כלב. ויש עוד שישה בנים שבכלל לא באים, ויש אשה צעירה שגם היא לא באה. הם קוברים אותו, ולא אומרים אף מילה. אבי האומה, העברי הראשון, נפטר, ובניגוד מוחלט למנהג הימים, אין הספד. אין טקס. אין כלום. אף מילה. הם לא סבלו אותו בחייו, והם לא אהבו אותו גם במותו. כי אברהם הוא אולי ההצלחה הכי מסחררת בתנ"ך מבחינה דתית ומהפכנית, אבל בכל מה שקשור ליחסים, הוא איש די עצוב.