״שלושים ושלוש שנים חלפו מאז ראה אור החוליה וחמש־עשרה שנים מאז הלכה שולמית הראבן לעולמה. מהדורה זו של קובץ סיפורי המוסד שלה נושאת לראשונה על כריכתה את שמה.

כעת היא זוכה גם לעיבוד קולנועי ליצירתה, המבוסס על הסיפור הפותח את הקובץ הזה. הראבן לא חששה מפני דחיקת רגליה של הספרות על ידי המדיום הוויזואלי. ׳אם יש מי שחושש שהקריאה בספרים תיעלם מפני הטלוויזיה והווידאו ושאר האמצעים החזותיים׳, היא כותבת, ׳יש לשער שחששוֹ חשש שווא׳. לאורך כל חיי יצירתה המשיכה הראבן לעמול על המשימה שלא תסתיים לעולם, כתיבה שבה ׳כל משפט... פשוט לא יכול היה להיאמר אחרת׳. במובן זה, החוליה הוא ספר ׳הראבני׳ במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו. הוא רק תיק אחד עלום בביבליוגרפיה העזה שלה, אך פענוחו יכול להפגיש אותנו שוב עם כוחה הספרותי ועוצמתה המרוסנת, והפעם ללא מסכות וללא חציצה.״

מתוך אחרית הדבר מאת נועה מנהיים