על בסיס הסיפור הזה, המתרחש במשך כמה שעות מתוחות ורוויות דרמה בדירה ישראלית טיפוסית, טוותה רונית מטלון את אחת הנובלות היפות שנכתבו בשנים האחרונות בעברית, בו-בזמן קומדיה עממית משעשעת מאוד ויצירה רפלקסיבית ועמוקה העוסקת בסירוב ובהתנגדות, כמו גם בעצם מעשה הקריאה. כמו בספריה הקודמים, ביניהם "זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"קול צעדינו" (2008), נוגעת מטלון בנובלה והכלה סגרה את הדלת בנימים הדקות ביותר של השפה העברית והחברה הישראלית, ויוצרת סיפור רב-קולי שכוחו הגדול באנושיותו, במילים החד-פעמיות שהוא משמיע מפיהן של כל דמויותיו, ובסופו רב-היופי והמפתיע.