ובהשאלה כינוי לבית היהודי, למשפחה.

בבניין שבו מתרחשת עלילת ספרה החדש של יעל משאלי, מתקיימים חיים רגילים לגמרי. חיים רגילים שהם מרקחת של סוכר מתוק ורעל מר, חיים שיש בהם אהבה ושנאה וקנאה ופנטזיות. את אלה מתארת משאלי ביד קלה, בהומור אלגנטי המרכך את הכאב שאפשר למצוא מאחורי כל דלת סגורה, ומגיח כשמעזים לפתוח אותה.

משאלי מעזה. היא מלווה את הגיבורים שלה במשך שנה עמוסה אחת, מגלה איתם תככים וספקות ואהבות פשוטות ועמוקות ושולחת אותם לשיחות עם פסיכולוגים ורבנים. בין כניסות הבניין היא מובילה את הקוראים ופותחת בפניהם דלת אחר דלת: את דלת ביתה של נעם, שזה מקרוב עברה לכאן כשהחליטה להיפרד מאבי ילדיה; את זו של שמוליק, הרווק הנצחי; את דלת ביתם של שירה ועמיחי ושל הורֵי עמיחי, שגרים ממש בכניסה ליד; וגם את דלת ביתם של עמוס ונעמי, משם פרצה האש הגדולה שמתחילה את הסיפור העשיר, המרתק, העצוב והאופטימי הזה.

"מישהי שרפה מכונית של בעלה הבוקר. בחניה המשותפת של הבניין. למה? כי הוא עיצבן אותה כנראה. לא הוריד את הזבל או לא החליף חיתול לתינוק. מי יודע למה אישה קמה באמצע הלילה ושורפת לבעלה את המכונית?

כמו ברצח רבין. כל הדיירים הדתיים נבוכו מאוד. קודם הם קיוו שהמצית לא יהודי, אחר כך שהוא לא דתי ואחר כך שזאת לא באמת אישה דתית צעירה ששרפה בכוונה את האוטו של בעלה. לגמרי רצח רבין. ולמי שקורא את הפוסט הזה מתוך האוהל ברוטשילד (סיכוי אפס אומנם, כי על פי השמועה אין שם דתיים) יש היום נחמה קטנה. בעלה? מכונית? מדובר כנראה בזוג עשיר מאוד. אז מגיע להם."

בניין שלם, כניסות א-ה הוא הרומן החמישי של יעל משאלי, מחברת רבי־מכר, כלת פרס היצירה לספרות עברית (תשס"ז). קדמו לו כרת, שעשני כרצונו, אישה אל אחותה ורק בוקר קיץ, לכאורה.