ב-1949, בהיותי מלח באונייה "פאן יורק", כשהשתתפתי בהבאתם של פליטי שואה לארץ, כתבתי ספר שקראתי לו "החברים של בני", כלומר בני מרשק. אישה יפה מכפר יהושע העתיקה את כתב היד אבל איש לא רצה בו והוא אבד.

אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה.

הייתי נער בן שבע-עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים.

היינו בירושלים ובבאב אל ואד. שלא כחטיבות אחרות של קיבוצניקים והכשרות מגויסות ואוהלי פלמ"ח ושירים עד כלות הלילה, אצלנו אמנם היו כמה חבר'ה מקיבוצים שלמדו בבית ספר, אבל רובנו היינו חורנים מכל מיני חורים בארץ: מהמושבות, ממחלול, משיפור הים, מגדרה, מכפר מל"ל, מכפר יחזקאל, מחיפה, מכפר סבא, מנהלל, ממוצררה. התגנבנו לכל מיני מקומות, לא היה לנו חצי גרוש על התחת, והלכנו ושרנו איך נמות בבאב אל ואד. שרנו בערגה ובתעצומות נפש. הפּוֹצים שהיינו, חשבנו שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל ואד, ודמיינו איך הם יירו בנו קליעים חודרי שריון.

יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים.

לחמתי בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה"אני" שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכול.

הפוסט תש"ח – יורם קניוק הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

בפתח העשור התשיעי לחייו, יורם קניוק מוציא מתחת ידו נובלה חדשה ויפהפייה, מרוכזת וצלולה כבדולח. בסגנונו הייחודי והכן, המערב חומרים אוטוביוגרפיים ובדיוניים, זיכרונות אמיתיים ואפשריים, רוקם קניוק בעצבים חשופים סיפור מרגש על צייר כושל ובא בימים הלומד להשלים עם ניצחונו, על שלם שנולד מתוך החסר, על קלוּת שנקנית ביגיעה, ועל התנגשות חזיתית עם החיים דווקא על סף המוות.

יורם קניוק נולד ב-1930 בתל אביב. הוא כתב יותר מעשרים ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות, הומחזו והוסרטו. קניוק הוא חתן פרס ברנר, פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים. חתן פרס ספיר (2010) על ספרו תש"ח. קניוק מתגורר גם היום בתל אביב, עם אשתו מירנדה וכלבו אדם.

הפוסט בא בימים – יורם קניוק הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

הפוסט הברלינאי האחרון – יורם קניוק הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

הסיפור העיטים והנובלה נבלות.

גיבור הסיפור העיטים הוא בן דמותו של יורם קניוק, שהשתתף כשהיה בן שבע-עשרה וחצי בניסיון ההשתלטות של כוחות מחטיבת הראל על נבי סמואל – קרב כושל שנהרגו בו שלושים ושמונה מחיילי החטיבה.

הגיבור המספר שוכב פרקדן בשדה הקטל ומנהל קרב תודעתי עם ציפורי הטרף, מתוך הבנה שלמה ומאוחדת של מותר העיט על האדם. שלוחיו הבוזזים, המבזים, של האתוס הציוני מקריב הילדים. העיטים, חוויה ביוגרפית שהפכה לחוויה קיומית, הוא מסיפורי המלחמה החזקים ביותר שנכתבו בספרות העברית.

בנבלות מתמודד קניוק עם מלחמת השחרור מזווית ראייה אחרת. במסגרת של קומדיה שחורה מתואר סיפורם המטורף-הזוי של שלושה פלמ"חניקים קשישים המנצלים את כישוריהם כלוחמים בדימוס ורוצחים עשרות צעירים וצעירות ברחובות תל אביב הבורגנית-מפוטמת-מושחתת. מיהם הנבלות? אותם פלמ"חניקים צעירים לשעבר, ניצולי העיטים מהסיבוב הקודם, טורפי הצעירים בסיבוב הנוכחי? ואולי הנבלות הם צעירי העכשיו, שאינם זקוקים לסיפורי דה-מיתיזציה של הציונות, כי את האידיאולוגיה הם רצחו מזמן, ועל בני מגש הכסף הם לא שמים גרוש.

הפוסט נבלות – יורם קניוק הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

"אחרי שעות של קרב מר, מדמם, מול המשחתות הבריטיות, החליט יוסי הראל, מפקדה של אוניית המעפילים "אקסודוס" להיכנע. יש משפטים שהם חץ הננעץ בתודעה ברגע שהם נאמרים. חלק מפקודיו רצו להמשיך להילחם, אבל הוא אמר: 'אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים'.

"המעפילים החיים של הראל הפכו לסמלה של המדינה לא פחות מכל מתיה המיתולוגיים. מפני שישראל, מעולם לא רצתה להיות אנדרטה. בדיוק כמוהו, היא רצתה להיות מדינה חיה, שוקקת ומשתוקקת, נבונה ורואה-למרחוק.

"ספרים, לא כל שכן ביוגרפיות, אמורים ללמד אותך משהו. הנה הדבר שלמדתי מקריאת הספר הזה: לחיות בכל הכוח, גם בלילה חשוך."

- יאיר לפיד

סיפורו של יוסי הראל, מפקדה של אונייה רעועה שנקראה 'אקסודוס', הוא סיפור על גלים של תקווה שהתנפצו לחוף המדינה שנחלמה והוכרזה פחות משנה לאחר מכן.

הפוסט האיש והאקסודוס – יורם קניוק הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

יורם קניוק, שהלך לעולמו לפני חודש, הותיר אחריו קוראים אוהבים וספרים הרבה.

את הסיפור על פייר, כלבו האהוב שמת, כתב קניוק לפני שנים לכתב עת, אנחנו מפרסמים אותו כאן כספר שהוא שי יקר לקוראים המתגעגעים-כבר ולכל אוהבי החיות בכלל והכלבים בפרט (והאדם בכלל) באשר הם.

הפוסט פייר – יורם קניוק הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

יוסף נולד בתל אביב, אך עלה להתגורר בירושלים אחרי מלחמת השחרור כדי ללמוד כימיה; אבי (אבינועם) ציטרוננבאום, חברו הטוב, שהיה לוחם, מרגיש חסר ערך עם תום הקרבות, ובינתיים מממן את אורח חייו הנהנתני על ידי מכירת שיני זהב של ערבים שאותן אסף במהלך המלחמה; מתל אביב מגיעה לירושלים גם איה, צברית יפהפייה וערמומית, יתומה מאם, אלמנה מבעלה הלוחם ושכולה מן הבן המת שילדה; רותי, חברתה השתוקה, ניצולת השואה, לומדת אמנות בבצלאל ועובדת בביתם של זוג קשישים המחזיקים באוסף אמנות מזויף.

הארבעה חיים בצלם של שני פצעים: השואה ומלחמת השחרור. את עברם הם מבקשים להדחיק בלימודים ובבילויים בבתי קולנוע ובבתי קפה, אך הוא רודף אותם, שב ומפציע במפתיע בחייהם ומחייב אותם לבחון מחדש את מערכות היחסים ביניהם ואת שביקשו להותיר מאחור.

הפוסט סבון – יורם קניוק הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.