שברי לוחות הוא קינה מעודנת על שיברונו של דור העולים המפואר בשנות החמישים. את קהילותיהם שם הפסידו ואל נחלתם כאן במעברה לא הגיעו. וכפי שזכר המחבר, הילד שעלה ארצה מקהיר, כשביקש סבא שלו לדרוש כמה מילים לפני קהל של רבנים וראשי ישיבות בארץ ישראל, כך נאמר לו: "נכדו של החכם אתה? אדם גדול הוא סבך ודרשן מופלג הוא, אבל כאן אין מכירים מעלתו".

אל שני הסיפורים נוסף במהדורת היובל הזאת הסיפור על המורה רווח. כמו בכל סיפורי סבּתוֹ, שוב אנחנו בערש ילדותו, היא מולדתו החדשה במעברה בבית־מזמיל. המורה רווח וחברו המורה הרב קאופְטֵייל מצרפים את אהבתם לילדים ואת כישרונם המוזיקלי לכלל ניגון שיש בו כדי להציל נפשות רבות, שאם לא כן עלולה היתה דרכם להיות אחרת.

כמו בכל הכרכים של מהדורת היובל הזאת צירף סבּתוֹ אחרית דבר, ובה הוא משתף את קוראיו במחשבות על דרכו בשפה העברית.

הפוסט אמת מארץ תצמח – חיים סבתו הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

האוּמנם מסתתר?

ילדוּת היא מולדת. מהי ילדותו של מסַפר בשפריר חביון?

קהיר היא לו מולדת אמיתית ורחוקה, של ערבית ושל צרפתית, ומעל להן עברית נפלאה של פיוטים ולימוד וערגה למולדת אחרת, מולדת שכל־כולה מדומיינת במילים – ארץ ישראל. וכאן, בילדוּת הממשית הזאת, הלא־דמיונית – המולדת הירושלמית של בית־מזמיל על ריחותיה הערביים, ועין כרם על מנזריה זורעי המסתורין והאימה – כאן הולכת ונפרשׂת לפנינו מניפה רחבת זמנים ומרחבים, כולה מארג מפותל של חלומות ושבריהם.

והסיפור מתגלגל מחלבּ הבלתי נשכחת, דרך הפוגרום בעיירה באוקראינה, מן החיפוש אחר הילדים הנעלמים באירופה החרֵבה, והבריחה מטריפולי שבלוב בין גלים ואנגלים, אל טעמם של תפוזי הקיבוץ שכל ארץ ישראל כולה נִתקפלה אל מתחת לקליפותיהם – אהבת תפוח הזהב. האם היא אהבה נכזבת? סיפור אובדנה של ילדות הוא סיפור קנייתה של מולדת חדשה, על תקווֹתיה, על ייסוריה, על האמת שתמיד מסתתרת בה. ועל הסיפור הזה כולו שפוך חן מיוחד, הוא החן של פתרון חידת גלגולו של ניגון – חסידי? מזרחי? צברי?

הפוסט בשפריר חביון – חיים סבתו הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

עולה חדש, עניתי... אנחנו עולים חדשים, אני נכד של חכם שוֵויכּה, ממצרים.

כולנו עולים, השיב לי פרקש במהירות, עולים חדשים, עולים ותיקים, גם הארץ הזאת ותיקה וחדשה.

הילד שזה עתה עלה ממצרים מוצא את עצמו בין האזבסטונים של שכונת בית־מזמיל, הלא היא קריית יובל שבירושלים, ונקשר אל מי שרחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב: משה פרקש, עולה חדש ותיק יותר, מהונגריה. פרקש מאמץ אל ליבו את הילד. ומכאן נפרשׂ לנגד עינינו סיפורה של משפחה יהודית על ארבעת דורותיה, מן העיירה שבאימפריה האוסטרו־הונגרית המתפוררת, דרך שתי מלחמות עולם, אל עליבותה ותפארתה של המעברה בקצווי ירושלים, ואל העולם המתחדש של הלימוד.

את הסיפור המרתק הזה אנחנו שומעים לסירוגין, כפי שהוא עולה מזיכרונם של הילד המצרי, הוא המספר המבוגר, והמבוגר ההונגרי, הוא הילד שעלה מן השרפה הגדולה ועכשיו עסוק בהתחדשות. שלושה פיקדונות מפקיד פרקש אצל הילד, ושלושתם נשמרים ושבים. ועל סידור התפילה – הפיקדון האחרון – הוא אומר: "אבא עבר עם הסידור מלחמה נוראה, אני עברתי איתו מלחמה נוראה ממנה". וכאשר גם הפיקדון הזה חוזר לידיים הראויות לו, נסגר המעגל: "שיכְּנו אותנו יחד בבית־מזמיל

הפוסט בואי הרוח – חיים סבתו הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

אמת, פעמים שעושה הקדוש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ומאיר לו את פניו. ואותה חנינה ואותה הארת פנים עומדות הן לנגדו כל ימיו ואינן מרפות ממנו. חוב הוא ועליו לפורעו. והדין דין אמת. זכרתי מה שנדרתי בעת צרה כשיצאנו מן הטנק ורצנו בין הכדורים להסתתר בוואדי.

עד היום לא כתבו כך בספרות העברית על מלחמותינו. לא כך תוארו הקרבות, ולא כאלה היו סיפורי הרעות שעל זיכרונם למדנו להתרפק. בין עמודי הפיוט הכתובים בשפתו העשירה, המיוחדת, של בן הישיבה הלמדן, נפרשׂים לפני הקורא תיאורים מפורטים, דייקניים ואף אכזרים של ימי המלחמה ההיא – וכל הסיפור שזור בזֵכֶר החבר שלא חזר.

ארבעים שנה לאחר המלחמה הוסיף סבּתוֹ "על הזיכרון ועל שִׁברו", ובמהדורת היובל הזאת חזר והוסיף "חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים", חזר והוסיף כמה דברי זיכרון, והבין: העולם לא יהיה עוד בעינַי מה שהיה.

תיאום כוונות היה לרב־מכר מייד עם פרסומו, זכה בפרס יצחק שדה והיה הראשון שזכה בפרס ספיר. הספר תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף היה לסרט

הפוסט תיאום כוונות – חיים סבתו הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.