התוצאה היא 51 המסות הקצרות שלהלן, המסודרות בספר זה לפי תאריכי הפרסום בעיתון – אף שלאחר הפרסום ב'גרדיאן' הן זכו לשכתוב משמעותי של המחברת, והן מתורגמות כאן מן הנוסח האיטלקי הסופי שלהן. מתווספים אליהן האיורים העדינים ורבי-הדמיון של אנדרֶאָה אוּצ'יני, שליוו את פרסום הטור.

לאוהדי פרנטה הרבים, הסקרנים באשר לזהותה ולעולמה הפנימי של הסופרת המסתורית, מחכה כאן אוצר מרתק. פרנטה כותבת מעֶמדה של מחברת רומנים, המודעת למעמדה העולמי ולעניין שיש בנקודת-הראות שלה. אין במסות פִּירוּאֶטים אינטלקטואליים, או שכבות של למדנות מנוכרת. בדרך-כלל מתבוננת בהן פרנטה במצבים וברגשות כמעט נדושים, כדי לחלץ מהם את מה שמחמת הרגל נוטים להשתיק. היא יוצאת ממקום פרטי, מאיזו התנסות או אנקדוטה אישיות, ההופכות להיות דוגמה אופיינית, מקפצה לאינטואיציות על החיים ועל הטבע האנושי. וכשהמסה החייבת-להיות-קצרה דוהרת אל סיומה, מגיעה תמיד פואנטה, עוֹלֶה פרדוקס מרהיב – פרנטה חושפת את הבלתי-צפוי שבמצבים הרגילים, סודקת אותם, מערערת את שלוות-הרוח המדושנת.

יש בספר פוליפוניה של נושאים, החל מאהבה ראשונה, פחדים, קשיי שינה, התמכרויות; דרך צחוק הפורץ במצבים שבהם הוא לא יעלה על הדעת, או תהייה על נטייתה של הכותבת לפרוש אחרונה כשהיא מוזמנת למסיבה אצל ידידים; ודרך ענייני כתיבה, כגון התנגדות לסימני-קריאה ושלוש נקודות; ועד להרהורים על סוף החיים, על יחסיה המורכבים עם בנותיה ועם אמה, ועל הסיפורים הגבריים, השונים מהותית מאלה הנשיים.

שוב ושוב מבליט הספר את נזילותה של התשובה לשאלה "מי אני". הסופרת ששמה הבדוי פרנטה מסתתרת במסותיה לא פחות משהיא נחשפת. היא מודה שבראיונות (הניתנים תמיד בכתב) היא ממציאה את עצמה עבור העיתונאי, ומדגימה כמה שברירי קו ההפרדה בין דמויות וסיפורים אמיתיים לבין דמויות וסיפורים דמיוניים, בדויים, שכן מאמץ הנאמנות לאמת אינו יכול להיות נפרד מן הדמיון.

הפוסט המצאות מזדמנות – אלנה פרנטה הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן-עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי-הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן.

שתי עובדות – רעידת-האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר-אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי-צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי-מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר.

הפוסט הסיפור של הילדה האבודה – אלנה פרנטה הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

הפוסט הסיפור של שם-המשפחה החדש – אלנה פרנטה הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

התוצאה המהפנטת היא מסע בן למעלה מ-1,800 עמודים, טֶטרלוגיית הרומנים הנפוליטניים של אֶלֶנה פרנטה (שם בדוי), ארבעה רומנים שזכו לאהדה גורפת של הביקורת והקוראים באירופה ובארצות הברית. "שום דבר דומה לזה לא נדפס מעולם קודם לכן", כתב ה'גרדיאן' הבריטי; "פרנטה היא אחת מכותבי הרומנים הגדולים של זמננו", כתב ה'ניו יורק טיימס'; מחזור הרומנים הנפוליטניים שלה הוא "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ, ארצהּ, זמנהּ", כתב 'איל מניפסטו' האיטלקי.

ב'החבֵרה הגאונה', הרומן הראשון במחזור, העלילות המותנות זו בזו של לִילה ואֶלנה, מגיל שש עד למעלה משש-עשרה, נטועות בַּסגירות של השכונה הנפוליטנית הנידחת, כלא של נחשלוּת, גסות, איסורים ואלימות, שהשתיים ישאפו, לאורך כל חייהן, לחרוג ממנו ולהינתק מן העבר החשוך שלו. שתיהן חיות בבועה, שכל מה שמתחולל בשנות ה-50 באיטליה ובעולם בקושי חודר אליה, אף שמדובר בילדות מחוננות שקוראות את 'אַינֵאִיס' במקור, ואת דוסטוייבסקי וטולסטוי.

מי משתי החברות היא "הגאונה"? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לחמש שנות לימוד, אך מתוך תחרות עם אֶלנה כמו ממשיכה בבית ספר חשאי ומלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית, ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? לִילה הנחושה והנועזת, חסרת הרסן, שחריפותה היא כמו הכשת-נחש? ושמא זו אֶלנה השקדנית והמלומדת, האחת מן השתיים שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת, מי שבעיני לִילה-עצמה היא החברה הגאונה שלה?

בסיפור הנערוּת, הסובב סביב התהפוכות של פרשת נעליים מסועפת (סיפור סינדרלה מהופך), מעוצב ב'החברה הגאונה' קשר ייחודי בין שתי ילדות-נערות בהיקף ובעומק רגשי חסרי תקדים. כל אחת מן השתיים פינתה מקום בתוכה לחברתה, והיא חווה את עצמה לעומת האחרת, שואלת 'מה אני לגביה', ומגבשת את זהותה – מתוך תחרות, קנאה והיקסמות – לנוכח מבטה המדומיין של החבֵרה.

'החברה הגאונה' מגיע לסיום זמני שבו התפלגו חיי השתיים, כי לִילה כביכול כלאה את עצמה במעֵין כלוב המטיל עליה את צלו. אבל ברור שבקרוב היא תשבור שוב את הכל.

הפוסט החברה הגאונה – אלנה פרנטה הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

ספרה המסעיר של אלנה פרנטה ממשיך לערבל עולם דמויות סגור. כמעט לא נושרות ממנו דמויות, ורק חדשות מעטות מתווספות. דמויות שכבר חשבנו שנפרדנו מהן לתמיד שבות אל מרכז העלילה, ותפניות לא-צפויות נוחתות עלינו חדשות לבקרים. מי שברחו מנפולי, ומן המנטליות שלה, ומן הדיאלקט ונעימת הדיבור שלה, עתידים לגלות שנפולי אוחזת בהם בחוזקה ולא מרפה, וכי כל העולם הוא בעצם נפולי. ומי שאינם יוצאים כל חייהם מנפולי, ואף חוזרים לשכונה, בכל-זאת עשויים להמריא גבוה ואולי יש להם "יותר סיפור".

כך או כך, שתי הגיבורות נפתחות אל עולם שהשתנה עמוקות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. זה עולם של מרד הסטודנטים ותהפוכות באוניברסיטאות; של אלימות פוליטית ורציחות מצד הניאו-פשיסטים ולא פחות מצד הקומוניסטים; של זמינותה של הגלולה למניעת היריון; של המחשבים הראשונים המסורבלים (החזון המופלג של לִילה הוא שיהיה מחשב בכל בית); ובעיקר של התפשטות החשיבה הפמיניסטית, שציידת הרעיונות הזריזה והחרוצה אֶלֶנה ממהרת לסגל לעצמה. 

הקשר בין לִילה לאֶלֶנה בתקופה זו הולך ומצטמצם לחוט-הקול הארוך של הטלפון – השתיים הן זו לזו שתי ישויות מופשטות, שרק קולן מוחשי. לגבי לִילה קיימת אֶלֶנה המדומה, האמורה לחיות גם בשבילה ולממש את חייה האלטרנטיביים. ואילו לגבי אֶלֶנה קיימת לִילה מדומיינת כפולה, התמרור הנערץ של חייה וגם יצור אפל מעורר אימה, חברה שמעוררת תשוקה מתמדת שתיעלם, שתמות.

אלה שתי נשים חזקות השולטות כביכול בהתרחשות, מניעות את העלילה – אך לִילה מצליחה בכך מפני שהיא מסגלת לעצמה התנהגות 'גברית', ואֶלֶנה מפני שהיא מיטיבה להשתלט על שפת הגברים והלוגיקה שלהם. כאילו לשתיהן חסר החומר להיות אשה לעצמה, מחוץ לגברים.

הפוסט הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

עד לאותו רגע היתה ג'ובנה ילדת שמנת, בת להורים אינטלקטואלים ממרומי נפולי העילית המעודנת, המעריצה את אביה, שהעניק לה רק אישורים וחיזוקים. האמירה הטראומטית שלו מציתה בה אובססיה מתמשכת לפגוש את דודתה, שאביה מתעב ומחרים, כלומר להכיר את מי שהיא כביכול תהפוך להיות, את העתיד שלה־עצמה. מסיפורי ההורים מצטיירת הדודה – עוזרת־בית חסרת כל השכלה – כאשה גסת־רוח ודמונית, שכיעור וזדון משתלבים בה באופן מושלם, אשר חלומה הוא להרוס את אחיה בשל פרשייה מבישה מן העבר.

כדי להתחיל להיפגש עם הדודה על ג'ובנה לרדת לתחתית התחתיות של נפולי, כביכול לעיר אחרת, זרה ומפחידה, עיר ווּלגארית, ייצרית ואותנטית, שגם אביה נולד וגדל בה. ג'ובנה, שתמיד היא צל של מישהו, ומבקשת כל העת מבט שייתן תוקף לקיומה, נסחפת בהשראת דודתה לחשוף את הצביעויות, הבגידות והשקרים של חיי המבוגרים. מבטה החדש סודק כליל את דמויות הוריה, שובר לרסיסים את יחסה כלפיהם ואת תחושת הערך העצמי ששאבה מהם, ומסעיר בה מערבולת של שקרים, פנטזיות וגחמות־רוע; חיי השקר של המתבגרים אינם מביישים את אלה של המבוגרים.

הסיפור שג'ובנה מצליחה להבין, ומספרת, שונה בנקודות קריטיות ממה שמשחזרים הקוראים מאחוריה גבה. את סבך האהבות והבגידות של אותן שנים היא שוזרת למקלעת של "גורל משפחתי" חוזר, של שלושה משולשים בוגדניים, המורכבים כל־אחד מגבר ושתי נשים, משולשים אשר מככבים בהם, בתורם, דודתה, אביה והיא־עצמה. צמיד מקולל, מחולל מזל רע וממיט אסונות, מועבר בין המשולשים הללו, נמסר תמיד למישהי במעשה של בגידה. האם תוכל ג'ובנה לשמוט את הצמיד הזה מחייה?

אלנה פרנטה הצליחה לברוא כאן לא רק סיפור מהפנט וממכר, אלא עולם שלם שלתוכו היא יוצקת, באינטליגנציה רגשית עילאית, מצבים נפשיים גועשים ודיאלוגים מבריקים.

הפוסט חיי השקר של המבוגרים – אלנה פרנטה הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.