למרות הרעב הקיצוני, העינויים הפיזיים וההתעללות הנפשית היומיומית, אלקנה נאחז בתקווה לשוב אל אשתו רבקה ואל בנו דוד ראם. סיפורו מתחיל עוד לפני החטיפה, בשני אירועים בלתי נתפסים שבהם ניצלו חייו בנס, ובהיכרותו עם רבקה, עולה חדשה מקולומביה שתהפוך לסמל של חוסן, אהבה ונחישות.

כיצד שורדים רעב קיצוני לאורך חודשים? מהי משמעותה של מרלין, הבובה הדוממת שיצר אלקנה במו ידיו כדי לשמור על שפיותו? איך נחגג ראש השנה בציור של דג על קיר אפל? כיצד חפר מנהרה יחד עם מחבלי חמאס – פעולה שנועדה להציל את חייו? ואילו מאבקים פסיכולוגיים התחוללו בינו לבין שוביו, אנשים שאכזריותם חצתה כל גבול אנושי.

גם כאשר גופו הפך לשלד מצולק, מדמם וחולה – אלקנה המשיך לבחור בחיים, ולהיאחז באור מול מי שתכלית קיומם הייתה מוות.

בסופו של דבר – האור ניצח.
ואלקנה בוחבוט שב מן השבי בחיים.

הפוסט 738 ימים בשבי החמאס – אלקנה בוחבוט הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

כך נולד ב־1939, על רקע אימת מלחמת העולם השנייה, מסמך תמים וטהור הכתוב בכישרון גדול, המנצנץ מתוך החשכה ומהדהד את התבגרותה, תקוותיה וחלומותיה של נערה. את היומן כתבה רניה שפיגל שנולדה ב־1924 למשפחה יהודית בדרום־מזרח פולין.

עם פרוץ המלחמה עוברת רניה עם אחותה הצעירה אליזבת אל סבן וסבתן בפשמישל שבדרום פולין, בעוד אמם נותרת בוורשה. הניתוק מן האם ומציאות הכיבוש הגרמני הופכים את היומן לתיעוד חי של ימי ההתבגרות בצל מלחמה: שיעורים וחברות; התאהבות בנער זיגוֹ; כמיהה בלתי פוסקת לאם שנקרעה ממנה – והכול בין פצצות וצבאות פולשים. רניה חלמה להיות סופרת, ועמודי היומן שזורים בשירה חדה ומרגשת.

כמו אצל אנה פרנק, תהפוכות המלחמה וחיי האימה של היהודים תחת שלטון הנאצים גולשים לכתיבה הפרטית, היומיומית של רניה. עם הקמת הגטו בפשמישל נכפית על רניה הכניסה אליו. זיגוֹ מצליח להבריח אותה ולהסתירה בבית הוריו, אך לא מצליח להצילה. ביולי 1942 נקטעים כתביה. השורות האחרונות נכתבות בידי זיגו, לאחר שרניה נרצחה בידי הגסטפו.

יומנה של רניה תורגם מן הפולנית המקורית, וכולל דבר פתיחה, אחרית דבר והערות מאת אחותה שניצלה, אליזבת בלק. זהו מסמך היסטורי נדיר – וקולה של רניה שפיגל ממשיך לחיות דרך יופיין של מילותיה ודרך אהבתם של אלה ששמרו על מורשתה.

הפוסט יומנה של רניה – רניה שפיגל הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

לימים תכתוב: "אמא החזיקה עובר מת חודשיים בגופה, ולא סיפרה על כך מעולם – אני כתבתי את זה בסיפור הראשון שלי". ואכן, סיפור זה, שהיה מבוסס על שתיקת אִמה ועל אובדן ראשון, סימן את תחילתה של יצירה שנוברת בזיכרון ומעניקה לו קול. היא כתבה ואספה יומנים, פתקים ומכתבים, כאילו חשה שעליה להשאיר עדות מסודרת, למען מי שיבוא אחריה. פרסמה מעל 20 ספרים שרבים תורגמו לשפות זרות, כתבה ותרגמה מחזות, כתבה למסך הקטן והגדול.

במהלך ארבעה עשורים של חיים משותפים עם איש התרבות נעם סמל, היתה נאוה דוגמה חיה לנשיות חדשה: יוצרת ואֵם, רעיה וסופרת, ששילבה בין חיי משפחה תובעניים ליצירה אינטנסיבית.

אישה על הנייר מגולל את סיפור חייה יוצא הדופן: כילדה שגדלה בצִל השואה ומצאה כוח בסיפורים שנולדו מתוך השתיקה; כנערה צעירה שהגיעה לגלי צה"ל וניהלה שידורים כבר בגיל 18; כסופרת שידעה להפוך אובדן וזיכרון ליצירה, ועד הפרֵדה הכואבת ממשפחתה וחבריה, ביניהם כמה מהיוצרים הבולטים של התרבות העברית: משלמה ארצי, אחיה, דרך החבר ששון גבאי, עד יונה אליאן, החברה הקרובה.

ביוגרפיה זו נכתבה בידי ד"ר מוטי זעירא – חוקר תרבות ומחבר ביוגרפיות של נעמי שמר, תרצה אתר, חיים חפר ואחרים – לאחר שהוזמן לעיין בארכיונה העשיר של סמל בארכיון "גנזים". עשרות ראיונות, קלסרים, תכתובות וחומרים אישיים הפכו תחת ידו למסמך אנושי מרתק.

הפוסט אישה על הנייר נאוה סמל – מוטי זעירא הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

מופוואדאת הוא ספר הישרדות עוצר נשימה, המבוסס על סיפורו האמיתי של אליה כהן – שנחטף ונכלא בעומק של חמישים מטרים מתחת לאדמה למשך 505 ימים בשבי חמאס. בתוך החושך והכאב, הוא נאבק לשמור על צלם אנוש, על האמונה ועל התקווה שלא כבתה – גם כשהכול סביבו קרס.

שם הספר, מופוואדאת (בערבית: משא ומתן), מבטא את המציאות היומיומית של כהן – מאבק תמידי על החיים, על הנפש, ועל החירות. כל רגע היה משא ומתן חדש מול שוביו, מול עצמו ומול אלוהים.

זהו ספר השראה נדיר, המספק הצצה נדירה לעוצמת הרוח האנושית ולכוח ההתמדה במצבי קיצון. מעבר לסיפור השבי המטלטל, הספר מעורר מחשבה על חוסן נפשי, על משמעות, ועל גבולות האמונה והאדם.

מופוואדאת – 505 ימים בשבי חמאס הוא ספר חובה לכל מי שמאמין בכוחה של התקווה, ומחפש סיפור אמיתי שמאיר את האנושיות גם ברגעים החשוכים ביותר.

הפוסט מופוואדאת – 505 ימים בשבי החמאס / אלי-ה כהן הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

גוגינס הוא האדם היחיד בהיסטוריה שהשלים את ההכשרה היוקרתית של לוחמי אריות הים, לאחר מכן סיים את לימודיו בבית הספר של יחידת הריינג'רס ולבסוף שירת בחוליית בקרת האוויר הטקטית של חיל האוויר. הוא המשיך וקבע שיאים בכמה וכמה תחומי ספורט הקשורים בסיבולת, למשל – שיא גינס של 4,030 עליות מתח ב־17 שעות, רץ למעלה מ־60 טריאתלונים ואולטרא־מרתונים, עד שמגזין "אאוטסייד" הכתיר אותו בתואר "האדם (האמיתי) עם הכושר הכי טוב באמריקה".

בספרו מה שלא הורג הוא מספר את סיפור חייו המדהים ומלמד אותנו שרובנו מנצלים רק 40 אחוז מיכולותינו. גוגינס מכנה זאת "כלל 40 האחוזים", וסיפורו ממחיש לנו שכל אחד יכול לבחור בנתיב שיעזור לו להתגבר על כאבים, לחסל את הפחד ולממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

הפוסט מה שלא הורג – דיוויד גוגינס הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

491 יום שרד אלי שרעבי בשבי החמאס, לאחר שנחטף מביתו וממשפחתו בקיבוץ בארי בבוקר שבעה באוקטובר 2023.

ביצירה עוצמתית ומרגשת, משתף אלי בגוף ראשון ובפתיחות את סיפורו המורכב של השבי — מהרגע שבו נותק באכזריות מאשתו, בנותיו וחייו הקודמים, ועד לשובו הביתה, עטוף בדגל.

זהו תיעוד של ימים קשים של רעב וחשכה, של כאבים פיזיים ונפשיים, של געגוע צורב, בדידות וחוסר אונים מצמית.

אך מעבר לכך, זהו גם סיפור על עוצמת הרוח האנושית — על האומץ לשרוד, על אחווה וחברות שנרקמות בתנאים בלתי אפשריים, על תקווה ואמונה, ועל הבחירה להיאחז בחיים.

אלי שרעבי, בן קיבוץ בארי, נולד בתל אביב בשנת 1972. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול ותואר MBA מאוניברסיטת בן־גוריון. לאורך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ, בהם גזבר, מרכז משק ודירקטור. באוקטובר 2023 שימש כמנהל כספים בקרן ההשקעות אירידיום.

הפוסט חטוף – אלי שרעבי הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

במשך עשור הצליח לסייע בסיכול עשרות פיגועי התאבדות ובחשיפת חוליות של מתאבדים ומחבלים, ובכללם כאלה שתכננו לחסל בכירים בישראל, כמו שמעון פרס והרב עובדיה יוסף.

בשב"כ נחשב מסעב למקור האמין והבכיר ביותר שהצליחה מערכת הביטחון להפעיל אי פעם, וזכה לכינוי "הנסיך הירוק" – "הנסיך" על שום היותו בנו של ראש החמאס בגדה, ו"הירוק" בגלל צבע דגלו של הארגון.
מסעב חסן יוסף הפך למיתוס מודיעיני ישראלי.

מה גרם לבן האצולה הזה למהפך דרמטי כל כך בחייו? ומדוע החליט לשים את נפשו בכפו ולפרסם את סיפורו במלואו?

בהמשך לאידאולוגיה שמנחה אותו, מספר מסעב חסן יוסף בבן החמאס את הכול:
החל בילדותו בגדה כבן בכור למשפחה מוסלמית רבת השפעה, שהפך באופן טבעי לפעיל מרכזי בזרוע הצבאית של החמאס; דרך התהליכים הנפשיים שחוללו מהפך בהשקפת עולמו ובדתו, וגרמו לו לפנות אל השב"כ;
וכל זאת עד לסיפור המבצעים שבהם נטל חלק – ואותם הוא מגולל בפני הקורא מזווית שונה לגמרי.

מעבר לסיפור האישי המרתק, נחשפות בספר בן החמאס שיטות פעולה של החמאס ושל השב"כ, כפי שלא סופרו עוד מעולם.

פרסום הספר עורר התעניינות תקשורתית עצומה ברחבי העולם, והוא הפך מיד לרב־מכר.
מאז פרסום הספר נאלץ מסעב להסתובב כשהוא מלווה בשומרי ראש.

הפוסט בן החמאס – מסעב חסן יוסף הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

יוסף חדאד נהפך לפנים מוכרות כמעט בכל בית בישראל. הוא ניצב עצמאית בחזית ההסברה, כבר שנים מעלה מדי יום פוסטים וסרטונים שגורפים מיליוני צפיות בכל העולם ולא מפחד להתעמת עם המתנגדים הכי גדולים של ישראל, גם במקומות המפחידים ביותר. אבל מה גרם לערבי שגדל בנצרת, בן למורה וכומר, להתגייס לצה"ל, לשרת בגולני (ולשרוד מפיצוץ טיל נ"ט של חיזבאללה) ולהפוך לכלי הדיפלומטי וההסברתי הכי חשוב במדינה? ויתרה מכך, לתת קול ללא מעט ערבים ישראלים שמעדיפים לשתוק, ולישראלים בכלל, מימין ומשמאל, שאוהבים את המדינה?

בתנו לי להסביר חדאד עונה על כל השאלות הללו, ועל עוד רבות אחרות, בכתיבה קצבית, היישר מהלב, מהבטן ומהקרביים, השזורה בהומור ייחודי ובהמון רגישות. בין תחנות ביוגרפיות בחייו שנעשו משמעותיות לעתידו, לבין אפיזודות מרגשות ומצמררות במסגרת מסעי ההסברה שלו, עולה ומתגבש לנגד עיני הקורא חזון אחד, פשוט וחד – חזון של מדינה יהודית ודמוקרטית, שבה יחיו יהודים וערבים בשותפות אמיתית; חזון שיהפוך את ישראל לטובה, חזקה ומאוחדת יותר.

הפוסט תנו לי להסביר – יוסף חדאד הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

לראות את השמיים הכחולים הוא סיפור מצמרר על הטבח האכזרי של שבעה באוקטובר. זהו סיפור מעורר השתאות על מאבק עיקש במרחב של אימה ואי ודאות, על חברוּת קרובה שבלעדיה דבר לא היה אפשרי, על התגייסות ועזרה של רבים. זהו סיפור על קהילה קטנה, שיותר מרבע מתושביה נחטפו או נרצחו, על מייסדיה וחבריה, אנשי יצירה, שלום ועמל. זהו סיפור על גבורה, על ערבות הדדית ועל חובה מוסרית. זהו תיעוד אמיץ וכן, מבפנים, של אחד מהרגעים הטראומטיים ביותר בהיסטוריה הישראלית.

הפוסט לראות את השמיים הכחולים – הדס קלדרון הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.

הוא היה מוכּר בכל בית בישראל עוד לפני שהחליט להיכנס לפוליטיקה. ב-13 השנים שחלפו מאז, יאיר לפיד כיהן כראש ממשלה, שר האוצר ושר החוץ. ספר זה רואה אור כשהוא עומד בראש האופוזיציה ומתכנן את המהלך הבא.

מלחמה וחלום, אוטוביוגרפיה שנכתבה באמצע הדרך, לוקחת אותנו למסע חשוף ואמיץ בכנות שאינה אופיינית לפוליטיקאים. לפיד מספר על אהובתו המסתורית שגרה במוזיאון בפריז, על הילד הבודד והשמנמן שהיה, על מות אחותו. הוא מגלה איך הצליח לשכנע את נפתלי בנט להיות ראש הממשלה בעזרת סופר בריטי וקיר ירוק, מה ראה על הגרביים של ג'ו ביידן ומה לימד אותו הדלאי לאמה. האישי והפוליטי מתערבבים בספר הזה ללא הרף. לפיד פורשׂ את חזונו המדיני ומספר על בתו יעלי ו"חוק האוטיסטים", מדבר על הפרנויה של נתניהו, על ההפיכה המשטרית, על גנץ ובן גביר ושבריריותה של הדמוקרטיה, וחוזר לבקבוקון בושם שאנל 5 בגטו.

הוא כותב את הספר הזה מתוך האימה והכאב של טבח 7 באוקטובר, אבל יוצא ממנו עם תקווה מחודשת לעתיד המדינה שלה הקדיש את חייו. זהו סיפור מסע, אבל גם מפגש אינטימי וגלוי לב עם אדם החרד למולדתו הפצועה.

"לא משנה מי היית, לא משנה כמה חשוב היית, לא משנה כמה אנשים יבואו לאזכרה שלך, רק דבר אחד חשוב באמת: את מי אהבת, ומי אהב אותך."

הפוסט מלחמה וחלום – יאיר לפיד הופיע לראשונה ב-הסיפור הבא.