ספר הגברים – ננו שבתאי

גברים הם בני אדם. בני אדם הם סוג של חיות, אבל אומרים שמפותחים יותר. זה נכון שלפעמים גברים הם שעירים מאוד, אבל אף פעם לא כמו כלבים. כלבים גם לא מתלבשים, אולי רק פודל. לבני אדם יש גם שמות. לחיות אין. יש כלבים עם שמות, כמו: "בולי", "פלוטו", "רקסי" ועוד. אבל מי נתן לכלבים את השמות? נכון, בני אדם. שבע שנים של כלב זה שנה בחיים של בנאדם. ואצל חתולים נדמה לי שמונה. אישה אחת אמרה לי שמבחינתה שבע שנים של גבר זאת שנה אחת של אישה. זאת אומרת שאם היא פוגשת לדוגמה גבר בן 35, למשל, אז בעצם הוא רק בן חמש. או אם היא פוגשת גבר בן 42, אז הוא כבר בן שש.

והם באים בזה אחר זה, הגברים, מבצעים את ייחודם במחוות אנושיות כל כך, עד שאפשר להחמיץ את ההיגיון המקפיא של הסדרה. והמספרת מציעה את הפצע שפער הגבר האחרון לגבר הבא, המעמיק אותו בתורו. הרומן הראשון של המשוררת והמחזאית ננו שבתאי ("ילדת הברזל") הוא פלא ספרותי החומק מכל הגדרה: קולאז' מכאיב ומצחיק של פגישות ופגיעות, נפילה חופשית שנופיה מתחלפים בקצב מסחרר, דיוקן עצמי מטלטל בכנותו ופרוזה שהפרוזאיות שלה היא שירה צרופה.